<h1>כתוב שם לראב"ד על עירובין</h1>
<h2>דף ו.</h2>
במאור דף א': ומבוי שנפרץ וכו'. לרי"ף סי' תקפ"ב..... האסור, מפני שהוא כמפולש לרשות הרבים, ובזה קצר הרב שלא הזכיר. ואם יטעון טוען מבוי למה אסור כלל כלל, והלא נקבעה הלכה [דף י'.] נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי, נשוב ונאמר, כן הוא במקום שהלחי מועיל גם זה מועיל, אבל מבוי שאין לו כי אם שתי מחיצות אין הלחי מועיל בו וכל שכן זה.
<h2>דף ט.</h2>
במאור דף ב': ד"ה וזה שכתב. לרי"ף סי' תקפ"ו. [כתוב שם]. ומדליתא לדרבא ליתנהו נמי לשנויי דשנינן אליבא דידיה, ובין לחיים ותוך הפתח אסורין וכו'. אמר אברהם. באמת כך כתבתי אני בפירושי עירובין, ובפירוש הלכה של אסקופה במסכת שבת [דף ט'.] הלכה כאביי בלחיים.
<h2>דף טז:</h2>
במאור דף ד': ד"ה וצורת פתח. לרי"ף סי' תקצ"ב. כתוב שם. וכיון דקיימא לן כרבנן ולא כרשב"ג, בטלה לה מדת אמצעית, ואין לנו אלא שתי מדות במחיצה וכו'. אמר אברהם. אע"פ שבטלה מדת אמצעית לענין כלאים לא בטלה לענין שבת, לעולם מקום ד' הוי מקום חשוב פחות מכאן מקום פטור הוא. ולענין פרוץ כעומד אע"ג דאיפסיקא הילכתא [דף ט"ז:] כרב פפא דאמר מותר, כיון דאי אפשר לצמצם לענין איסורא דאורייתא אזלינן לחומרא כרב הונא בריה דרבי יהודה אבל בכלאים בחוץ לארץ כיון דמדרבנן הוא אזלינן לקולא. וכל שהוא ג' חולק בין גפנים לזרעים כרבנן וכל המקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ בין לערלה בין לכלאים [ברכות דף ל"ו.].
במאור דף ד' ע"ב. לרי"ף סי' תקצ"ב. [כתוב שם]. ולחומרא נקטינן בכל ספק דמחיצות שבת. אמר אברהם. טעה זה. דהא רב אשי אסקה למילתיה דמחיצה תלויה הוא דאיבעיא ופשטיה ליה לחומרא, אבל בין שתי לערב ליכא חילוק, דבתרוייהו עומד מרובה על הפרוץ מותר וכן עיקר.
<h2>דף כב.</h2>
במאור דף ו'. ד"ה מתני'. לרי"ף סי' תקצ"ה. [כתוב שם]. וירושלים אלמלא דלתותיה נעולות בלילה חייבין עליה משום רשות הרבים, דאתו רבים ומבטלי מחיצתה, משום דליכא [אפילו שתי מחיצות] וכו'. אמר אברהם. כל דבריו כמוץ לפני רוח, וכגלגל לפני סופה. דרבי יוחנן לא סבירא ליה כרבי יהודה כלל בשתי מחיצות אבל סבירא ליה כותיה דאתו רבים ומבטלי מחיצתה, ולא שתי מחיצות ולא ג' בלבד ולא שם ד' מחיצות כפסי ביראות אלא אפילו ד' מחיצות גמורות כירושלים רשות הרבים קבועה מבטלת מחיצותיה אלמלא דלתותיה נעולות בלילה. ודוקא רשות הרבים קבועה כסרטיא ופלטיא אבל בקיעת רבים לפרקים שיש להם דרך אחרת ולפרקים לקצר את דרכם (ו)נכנסים בפרצה שכנגדה אינה מבטלת ד' מחיצות כתקנן. ובעיא דרחבא מרבה [דף כ"ב:] בתל המתלקט ופשטוה דחייבין עליו משום רשות הרבים ברשות הרבים גמורה היא. וירושלים עיר מחומה דלתים ובריח היתה, אלא מפני חשיבותה ובית המקדש שבתוכה והיא היתה דלתות העמים נעשו רשות הרבים לפי שנכנסים בשער זה ויוצאין כנגדן בשער זה. וכל עיר שהטועים עוברים בתוכה, כגון ההר הזה, [המפולש] משער לשער שכנגדו רשות הרבים גמורה הם. וזה העיקר. ומה שכתב הרב ר' אפרים על רשות הרבים שאין מערבין אותה אפילו בדלתות נעולות, לא ידעתי טעמו, ואיפשר בעיר שיש בה פרצות שיוכל אדם להבקיע אותם כתב זה, כדאמרינן [דף ק"א.] בירושלים קודם שנפרצו בה פרצות, נעולות דלתותיה מועיל לה להוציאה מתורת רשות הרבים, אבל [לאחר] שנפרצו בה פרצות אינן מועילות אע"פ שכניסת הפרצות מדוחק בטלה לנעילת הדלתות וחזרה לרשות הרבים.
<h2>דף כג:</h2>
במאור דף ו': ד"ה ומה. לרי"ף סי' תקצ"ז. [כתוב שם]. ולרבי אליעזר דאמר אם היתה ארכה כשנים ברחבה בעינן לעולם שיהא ארכה כשנים ברחבה כחצר המשכן דוקא, אבל לא וכו'. אמר אברהם. תמיה אני אם לא נכנסה במוחו של זה רוח תזזית שנטרפה דעתו. שהרי משנתנו נראית דרבי אליעזר בעי מרובעת יותר מרבי יוסי, ומפני כח הברייתא הוצרכנו לדחוק את דבריו דאם היתה ארכה יתר על שנים ברחבה אַמ0ה קאמר. ובאמת וברור כדברי הרב הוא העיקר אבל אנו מוסיפין בו מעט, דרבי אליעזר ודאי שבעים על שבעים בעי או אפילו אריכא וקטינא כרבי יוסי, מיהו רבי יוסי מוסיף על שנים ברחבה מדת האלכסון שבמרובע, ורבי אליעזר לא מוסיף ליה אלא שנותנין לו שיעור רחבה מרוח לרוח לשנים בארכה ולא יותר לפי שנראה יותר מחצר המשכן מפני שאין הכל בקיאין במדת האלכסון, ויאמרו כבר התירו בה יותר מחצר המשכן. זה הפירוש ערב לי מאד.
<h2>דף כד.</h2>
במאור דף ז'. ד"ה פרץ. [כתוב שם]. דמבטלי מחיצתה אעפ"י שאינם עמוקים וכו'. אמר אברהם. טעה שלא בטלו תורת דירה אלא אם כן היו יותר מבית סאתים. ועומקן היינו שם מקומם, ולפי שאין המים עומדים אלא בעומק נקרא עומקן שם מקומן. והמים שאינם ראויים לתשמישן כזרעים הם. וכבר פסקנו לקולא כרבי ירמיה מדפתי דמיעוטו היכא דלא הוי יותר מבית סאתים מותר. אבל רובו ודאי אפילו בית סאתים אוסר. ואיפשר כי מה שכתב זה ברובו כתב.
<h2>דף כה.</h2>
במאור דף ז'. ד"ה ובפלוגתא [כתוב שם]. ורחב ארבעה הוי מיעוט, פחות משלשה [לא הוי מיעוט] וכו'. אמר אברהם. משלשה ועד ארבעה נמי הוי מיעוט כרבה, דהוא רביה דרבא.
במאור דף ז'. בד"ה הרחיק. [כתוב שם]. הרחיק מן הכותל [ד' ועשה מחיצה מועיל] פחות מג' אינו מועיל. אמר אברהם. טעה בזה. דרבה בר שימי מתני להנך פלוגתא לקולא דאפילו פחות מג' מועיל, ולא פליגי אלא בטחו בטיט ואין יכול לעמוד בפני עצמו, וקיימא לן כרבה דאמר הואיל דכל הני איסורי דרבנן נינהו וכל שכן תלמיד אצל הרב.
במאור דף ז'. ד"ה הרחיק. [כתוב שם]. וקיימא לן כרב המנונא. אמר אברהם. תלמיד הוא אצל רב חסדא, ורב ששת לא חלק עליו אלא במחיצה על גבי מחיצה ודאי לית הילכתא כותיה. במאור שם. כתוב שם. ושפת התל. אמר אברהם. הפנימית וחיצונה אין לנו, ורוח תזזית היא במוחו.
במאור דף ז'. ד"ה קרפף. [כתוב שם]. והוא דעביד כי ארזלא [אבל עבוד כי אכסדרא כעין פלוגתא] וכו'. אמר אברהם. משום דהוה כקורה ד' בחורבה שאינה מתרת.
<h2>דף כה:</h2>
במאור דף ז'. ד"ה וקרפף שנפרץ. כתוב שם. וקרפף אסור, זה אויר מחיצות [מתירו, וזה אין אויר מחיצות מתירו]. אמר אברהם. כל אלה הלכות בהלכות שהן באות לידי מעשה.
במאור דף ז'. ד"ה ההוא בוסתנא. כתוב שם. וכן זו האבורנקא לנחת היתה עשויה להשתמר בה וכו'. אמר אברהם. זה אינו. שכל המחיצות שבעולם לשמור עשויות, אלא עשויה לנחת או להניח עליהן כלי תשמישן או לעמוד עליהן בלקיטת הפירות. ודמי למחיצה העשויה לידרס דאמרינן פרק כל גגות [דף פ"ט:] ופירא דבי תורי כך היה, שמשם היו שומרין שווריהם כשהם רועים, והיא עשויה לידרס ולא היתה חשובה כמחיצה, וכמבואות מפולשות דמו ואעפ"י שאותה החפירה היתה מקפת כל העיר.
<h2>דף לב:</h2>
במאור דף ח'. ד"ה אמר רב יצחק. לרי"ף סי' ת"ר. [כתוב שם]. זהו פירוש הר"ר שלמה ז"ל. וקשיא לי [על הדין פירושא] וכו'. אמר אברהם. כל קושיותיו קשקשין הן. דקאמר מאי דוחקיה דתנא למעלה ולמטה ובאילן נטוי וזקוף ליתני באילן גבוה ונמוך ונטוי ולא זקוף, הא לאו קושיא היא כלל דאפילו בנוף אחד אם בא היתר ואיסורת בין למעלה ולמטה, וארחא דמילתא היא דרך הנוף כל זמן שגדל עולה למעלה. ומה שאמר למה ליה לאוקומה בשרבים מכתפין עליו על גמדתו של אילן תיפוק ליה משום שכל עצמו של אילן ברשות הרבים עומד, תמהון לבב הוא זה, אטו עמוד ט' ורחב ד' שהוא עומד ברשות הרבים לאו כרמלית היא, ואם אותו נוף כל למעלה מעשרה שבו כרמלית היא, כי מייתי לעירוב דרך אותו ענף לאו דרך אויר כרמלית הוא, ומושיט מרשות היחיד לרשות היחיד דרך כרמלית מי מחייב, הילכך לא משכחת לה דלא מצי מייתי ליה אלא בשנימכתו מכתפין עליו דהוי רשות היחיד הוא עצמו, ואוירו נמי אסור להושיט עליו. והריני מוסיף על דברי הרב ז"ל מפני שקשה לי בפירושו, דאי משום מושיט קא אתי ליה הא קאי האי גברא בגובה ח' טפחים של נוף דהוי כרמלית וקא שקיל מגובה י' שבו ומייתי ליה דרך עליו, אעפ"י שמעבירו על אויר ט' שבו [ש]הוא רשות הרבים לא מחייב, שלא אמרו מושיט חייב אלא מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים, אבל מרשות היחיד לכרמלית לא. שכך היתה עבודת הלוים, וגזרת המקום היא דמושיט אפילו למעלה מי' טפחים כמונח ברשות הרבים דמי וקא מעייל ומפיק מרשות היחיד לרשות הרבים או מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא יש לנו לומר כיון שזה הנוף יש בו בתשעה שבו דרך רשות הרבים, אפילו ח' וז' שבו ועד גזעו כאילו נעשה רשות הרבים דהוה ליה מה שמונח עליו כדבלה ח' דבוקה בכותל של רשות הרבים, [הלכך] כל למטה מעשרה שבו רשות הרבים הוא, ומרשות הרבים לרשות הרבים קא מייתי ליה, אבל מלמעלה מעשרה ודאי לא מצי מחית ליה, דמרשות היחיד לרשות הרבים הוא, ולא דרך הקרקע ולא דרך עליו אין יכול להוציאו, ובנוף רחב ארבעה קא מיירי כולה מילתא.
<h2>דף לג.</h2>
במאור דף ח' ע"ב. [כתוב שם]. ואוקימנא דהדר זקיף, כי כשנופו של האילן [הוא רך] ונוטה על הארץ פחות מי' טפחים בגובה במשך ד' אמות דבר מצוי הוא וכו'. אמר אברהם. זה האיש בשרירות לבו לא הבחין בין טוב לרע, ועד שהקשה על הרב צרפתי למה ליה למתנא באילן נטוי וזקוף ליתני בגבוה ונמוך, יקשה על עצמו מאי פסקא לתנא בין למעלה מי' בין ולמטה מי', הלא אין הקפידה בפירושו אלא בהעברת ד' אמות ברשות הרבים ולא משום רשות היחיד לרשות הרבים, מעתה למטה מי' נמי משכח איסורא היכא דהוי אילן עבה וענפיו גסות דלא זקיף להו רוח מצויה. ועוד כי כל דבריו רוח, דחזרת רוח לאו כלום הוא כדאמרינן [דף ל"ה.] בנתגלגל חוץ לתחום אע"ג דאיפשר דמהדר לה זיקא אינו עירוב, ומה התם דאי מהדר ליה זיקא בדוכתיה קאי, הכא דאי מהדר לנוף בתוך ד' אמות לא קאי חדא שעתא אלא אזיל ואתי הויא חזרה, וחזרה נמי לא הויא דהא לאו דוכתיה הוה מעיקרא ואיהו במקום שאינו ראוי לו להניחו, והיכי סמיך אכניסת הרוח, וכי סומכים על הרוח בהנחת העירוב, והלא אף על הקוף ועל הפיל [דף ל"א:] ואף על חש"ו אין סומכים, היאך סומכים על הרוח. ועוד מה שאמר בשרבים מכתפין עליו במקום חבורו בגזע האילן ונעשה מקום חבורו בגזע רשות הרבים ונמצא שאין יכול להביאו אצלו אלא במעבירו דרך רשות הרבים, ומה בכך אם יעבירנו שתי אמות ברשות הרבים, הלא אין כאן חיוב חטאת, ואם יכניסנו אפילו אמה בתוך ד' אמות של שביתה עירוב הוא, דהא כולה סוגיא כרבי היא. ועוד כי רבים מכתפים על מקום חבור הנוף בגזע מאי הוי, וכי הכתוף חמור מן ההלוך שהרבים מהלכין שם, שהרי הגזע עומד ברשות הרבים והוא נתכוון לשבות בעיקר הגזע שהוא רשות הרבים, ואפילו הכי כיון דשבת שם נעשה לו רשות היחיד ומותר לטלטל בו, ואותו הכתוף איך נגזור עליו. אבל דבריו רוח, ואת כולם ישא רוח. גם מה שסבר בפירוש דברי רבא [עירובין דף צ"ח. וש"נ] דאמר המעביר חפץ מתחלת ארבע לסוף ארבע אע"פ שהעבירו דרך עליו חייב, והוא סובר שעל למעלה מי' קאמר, טועה הוא, דההוא רבי אלעזר הוא דאמר לה [שבת דף צ"ז.], ממשא בני קהת. ובמילתיה דרבא פירושא אחרינא איכא ואיתיה גבן בפירוש מסכת עירובין.
<h2>דף לח:</h2>
במאור דף ט'. ד"ה אלא. לרי"ף סי' תר"ג. [כתוב שם]. ואם מפני שהיא רחוקה ממנו, זה כעירובו במקום אחר הוא, ואין זה [סעודה שאינה ראויה] וכו'. אמר אברהם. זאת הקושיא אינה כלום. דמאן דגריס לה לההיא גירסא כיון שהוא במקום שאינו יכול לילך לערובו כסעודה שאינה ראויה לו מבעוד יום חשיב ליה. ואמת גירסת הרב ר' נסים ז"ל כך היא כמו שכתב זה, מיהו כי דייקת בה שפיר לא מיתוקמא הא גירסא, דאילו כל העיר מותרת לכאן או לכאן היינו איסור בא לו בסוף תחומו סמוך לבין השמשות ועומד בעיר שהוא מתוך תחומו עד שתחשך ועירובו לצד השני חל מאליו בתחלת היום, ונמצא שהוא לסוף אלפים של עירובו השני ואין כאן איסור תחומין. ואע"פ שאינו יכול לילך אז כיון שנתן עירובו בסוף אלפים אמה למזרח העיר מחומתה ולחוץ ועירובו השני בסוף אלפים אמה למערב העיר מחומתה המערבית ולחוץ נמצאת כל העיר אסורה עליו לשני העירובין שזו היא משנתנו [דף ס"א.]. ו[ל]מודד שאמרו אפילו סוף מדתו כלה במערה מעתה הרי הוא חוץ לתחום. ושני ליה, לא בשהניח עירובו במיצוי התחומין לחומת העיר אלא שהניח העירוב באמצע התחומין, שהיא אינה אלא כד' אמות לא לכאן ולא לכאן, הלכך יכול לבוא אצל עירובו ממש הוא ועירובו במקום אחד ותחלת היום קונה עירוב. זהו הפירוש המדוקדק לפי דעתי.
במאור דף י'. ד"ה אלא הא דאמר רב יהודא. לרי"ף סי' תר"ג. [כתוב שם]. שלא יהא כמכין מיו"ט לשבת, ואע"ג דהא רב יהודה אליבא דרבנן אזלא וכו'. אמר אברהם. ומי יעכב עלינו לומר שלא באו דברי רב יהודה אפילו לרבי אליעזר ואפילו לשתי רוחות, כגון דמנה לעירובו הראשון בסוף אלף אמה לכאן והשני בסוף אלף אמה לכאן, וכן ברגליו, ואם ערב בפת בראשון ומערב בפת בשני דוקא באותה הפת שהניח מערב יו"ט. ואם אבד אותו הפת אינו מערב בפת אחרת אלא ברגליו ואפילו לרוח אחרת.
<h2>דף מ.</h2>
במאור דף י': ד"ה וההוא. לרי"ף סי' תר"ו. [כתוב שם]. אלא חומרא הוא שהחמיר רבא עליהם, לפי שאינן בני תורה. אמר אברהם. שקר העיד, שלא כתב הרב הצרפתי כן, אבל כתב דמסקנא דבעינן בכדי שיעשו לכל אדם, כי היכי דלא לזלזלו ביה אע"ג דידעינן בקביעא דירחא, וסוגיא דשמעתא נמי הכי איתא דלאו משום שאינן בני תורה אלא אף לכל אדם. ואני אומר דטעמא דרבינא דקא שרי להו לאורוחי לאלתר אפילו ביו"ט ראשון הוה שרי, וטעמא דמילתא משום דריחא לאו מילתא היא, וד"ה שאסרוה עליהם לעשות גננא עד כדי שיעשו. תדע שהרי אין בהנאת ריחא משום מוקצה שהרי אמרו [סוכה דף ל"ז:] במחובר מותר להריח בו, ואית דגרסי הדס במחובר מותר להריח בו, אלמא לית ביה בריחא איסור מוקצה, והכא כיון דאיתעביד ביה מעשה לשם ישראל אסרינן ליה ביומיה ושרינן ליה לאורתא לאלתר לאורוחי ודיו שאסרנו עליהם לעשות בו [גננא מפני] שקצנוהו לו. ורב אחא נמי הכי סבירא ליה, אבל לפי שאינן בני תורה חשב לאוסרם, אבל רב שמעיה ורבא סבירא להו כיון דאיתעביד בה מעשה לשם ישראל כל הנאה אסורה ממנו בכדי שיעשו לכל אדם אפילו לבני תורה ודוקא למי שנקצצה בשבילו אבל לשאר בני אדם מותרת לפי שאין בריח [איסור מוקצה].
<h2>דף מא:</h2>
במאור דף י': ד"ה ופירות. לרי"ף סי' תר"י. [כתוב שם. ופירות שיצאו חוץ לתחום כו' בד"א שלא במקומן, כלומר שיצאו ולא חזרו, אבל אם חזרו למקומן אפילו במזיד יאכלו, כרב פפא]. אמר אברהם. זה אין לו אלא מה שמנו אחרים, ונעשה זנב הרב הצרפתי ז"ל [רש"י דף מ"א: ד"ה ה"ג תנאי היא] בכל זה שהוא מוחק מדברי תנא קמא וחזרו, מפני שתמה על מקומן ושלא במקומן (ו)שהוא מפרש מקומן — שחזרו, ושלא במקומן — שלא חזרו, ולא ראה התוספתא [שבת פרק י"ח הלכה ט'] שאמרה פירות שיצאו חוץ לתחום וחזרו בשוגג יאכלו במזיד לא יאכלו רבי נחמיה אומר חזרו במקומן יאכלו שלא במקומן לא יאכלו החזירן חש"ו בין למקומן בין למקום אחר יאכלו, אלמא מקומן מילתא אחריתא היא. ואנן הכי מפרשינן לה, שאם חזרו לעיר היינו מקומן, אבל אם חזרו לתוך התחום זהו שלא מקומן ואסורין באכילה אפילו בד' אמות שלהם, וטעמא מאי משום דאהנו מעשיו דבעא לאפקינהו ממקום שכיחתן וכבר הזמינם למוצאי שבת להוציאם חוץ לתחום, אבל כשהחזירם לעיר ודאי לא אהנו מעשיו ולא מידי. וטעמא מעליא הוא וסמכינן עליה. והרב רבי יצחק ז"ל לא היה צריך לכתוב יותר ממה שכתב.
<h2>דף מב:</h2>
במאור דף י"א. ד"ה והא. לרי"ף סי' תרי"ב. [כתוב שם]. והא דאמר רב הונא היה מודד ובא וכלתה מדתו בחצי חצרו וכו'. אמר אברהם. אנו חצי העיר גרסינן בדוקא.
במאור דף י"א: ד"ה והא דאיפלגו. לרי"ף סי' תרי"ג. [כתוב שם]. [והא דאפלגו רבה ורבי זירא כו'] דאלמא הלכתא כדפסיק רב, ולא היה לו להזכיר מחלוקת וכו'. אמר אברהם. מה שהזכיר מחלוקת רבה ורבי זירא איפשר לדברי הגאונים שהיו פוסקים הלכה כשמואל, אי נמי לקופץ מספינה לספינה ואפילו לדעת, דבמהלכת מיהא מותר להלך את כולה, דהא דיר וסהר לרבי יהושע ורבי עקיבא אפילו מאונס אין לו אלא ד' אמות, ובספינה מודו במהלכת, הילכך אפילו לדעת נמי במהלכת מותר להלך את כולה.
<h2>דף מג:</h2>
במאור דף י"א: ד"ה וההוא עובדא. לרי"ף סי' תרט"ו. כתוב שם. אבל שבת בבקעה דלית בה משום אונס וכו'. אמר אברהם. כאשר ממשש עור כן הוא ממשש. ומה לנו לתלות הענין באונס ושלא באונס, ומה דומה שבת מבעוד יום לדעתו וקנה שביתה במקומו למי שיצא בשבת שלא קנה שביתה שאם נעשית לו מחיצה הועילה לו ואפילו נעשית בשבת לדעת רב אבל לא לדעת שמואל כדאיתא בשמעתא במעשה דרב הונא בר חנילאי. מיהו בשבת בבקעה אפילו רב מודה דמחיצה לא מהניא ליה להלך יותר מאלפים דמקומו קנה לו שביתה.
<h2>דף מד.</h2>
במאור דף י"א: ד"ה והא דתניא. [כתוב שם]. [ואך יש לומר] זקיפת המטה וכו'. אמר אברהם. כל דבריו תהו [שלא חילקו] אלא בין דופן שלישית לדופן רביעית בין באדם בין בכלים בין בבהמה, והוא מחלק בין זקף ואחר כך פורס ופירס ואחר כך זקף. ואולי בעבור שראה [ביצה דף ל"ג.] וכן פוריא וכן בחביתא, ולא שם אל לבו מה שאמרו בכאן וזוקף את המטה ופורס עליה סדין, וכבר העמידוה לזו בדופן רביעית שאינה אלא תוספת מחיצה עראי בין בבית בין בסוכה, הילכך אפילו כדרך נטיית האהל [מותר], אבל בדופן שלישית שהוא צורך והוא עשיית דופן אסור, וכ"ש בחצר שאין שם שום מחיצה על המת. ומה שאמרו [ביצה דף ל"ב:] במדורה ובפוריא ובחביתא שהקפידו בלמעלה ולמטה, משום אהל באו להם ואפילו בבית, ואינו דומה לפוריא דמוקים לה אטפח ולמחר פרסי לכלה, דהתם איכא בהאי אהלא גופיה טפח מאורתא, אבל אהלא אחרינא באפי נפשיה אפילו באותו הבית נמי אהל הוי, ויש בהם משום בנין דכה"ג הוא דהוי דרך בנין, כשאדם מניח ספסל מכאן וספסל מכאן ומניח עליהם נסרים לישן עליהם, וכן חביתא כלי מכאן וכלי מכאן ומושיב עליהם החבית, וכן מדורה להתחמם שמסדרים אותה שתי וערב ובאומנות כדי להעלותה שלהבת והוא דרך בנין. ומה שאמר בסוף דהשתא דקיימא לן כלי [ניטל] אפילו לדבר שאינו ניטל בשבת, עושין מחיצה למת בשביל מת לא אמר כלום, דהא כרב הונא ס"ל כלי ניטל אפילו לדבר שאינו ניטל ודוקא בשביל הפסד מרובה, ורב חסדא דמקל טפי קסבר אפילו בשביל דבר מועט כגון ביצה אבל בשביל מת דליכא הפסד אבל בזיון הוא דאיכא, לא. אלא משום חי הוא דעבדינן וע"י שנוי ואפילו בחצר שהוא כדופן שני ושלישי, דהכי מפרש לה שילא-מרי [שבת דף מ"ג:] באין שני בני אדם וכו' ופורסים עליהן מחצלות זה זוקף מטתו ונשמט והולך לו וזה זוקף מטתו ונשמט והולך לו, וזהו שנוי שבתחלה פורס מחצלת ואח"כ זוקף, אבל בשביל מת אפילו ע"י שינוי אין עושין שאין כלי ניטל לדבר שאינו ניטל אלא משום הפסד.
<h2>דף מח.</h2>
במאור דף י"ג. ד"ה הא דתנן. לרי"ף סי' תר"ך. [כתוב שם]. ומשחינן ליה שמונה על שמונה. אמר אברהם. טעה זה, שאין הלכה כרבי מאיר בח' על ח' של שביתה, שהרי אמרו [דף מ"ט:] בענין מי שבא בדרך והיה מכיר אילן ואמר שביתתי תחתיו לא אמר ולא כלום, ואמר אביי [דף נ':] לא שנו אלא באילן שתחתיו שמונה וכו' ואם דשביתתו שמונה הרי כל תחתיו של אילן צריך לשביתת...
<h2>דף מט.</h2>
במאור דף י"ג: ד"ה והא דאמר. לרי"ף סי' תר"ך. [כתוב שם]. והא דאמר שמואל חצר שבין שני מבואות, ערבה עם שניהם אסורה עם שניהם [לא ערבה עם שניהם אוסרת על שניהם] [ו]מ"מ שלשתן אסורין, אלא כשעירבה הן אוסרין עליה וכו'. אמר אברהם. טעות הוא זה, שאינן אוסרין עליה שהיא מותרת בעצמה אלא שהן אסורין עמה. ומה שכתב לא ערבה אוסרת על שניהם, החשיך דבריו, שאינו אלא כשלא ערבה כלל עם חברותיה ולא בעצמה, ובחצר שאין לה דרך אחרת אלא על שניהם.
במאור דף י"ג: ד"ה והאי דאמר. לרי"ף סי' תר"כ. [כתוב שם]. כל אלה הלכות קבועות הן, והשמיטן הריא"ף ז"ל. אמר אברהם. כבר כתב בפרק חלון [רי"ף דף כ"ה סי' תר"נ] דברי רב יהודה אמר [שמואל] בחולק עירובו שאינו עירוב ושבקיה לאידך שמעת' דמקפיד, אלמא לית הלכתא כותיה באידך וכן כתב [רי"ף דף כ"ו. סי' תרנ"ג] דברי רבי יהודה שאין מערבין בחצרות אלא בפת ובשלמה, ולא שמענו שיעור לעירובי חצרות, הילכך בעינן כגרוגרת לכל אחד לענין שתוף [דף פ':] ובפרק הדר כתב [רי"ף דף כ"ב: סי' תרמ"ב] חמשה שגבו את עירובן כשהן מוליכין עירובן למקום אחר, אחד מוליך ע"י כולן.
<h2>דף מט:</h2>
במאור דף י"ד. ד"ה מאי. לרי"ף סי' תרכ"א. [כתוב שם]. ואנן לא ידעינן היכא שייכא וכו'. אמר אברהם. כל זה שבוש עד הסוף.
<h2>דף נא:</h2>
במאור דף י"ד: ד"ה ובהלכות. לרי"ף סי' תרכ"ב. [כתוב שם]. והלכתא כרב נחמן ושמא טעות סופר הוא. אמר אברהם. טעותו היה, כי לא [כתב] כן בהלכות אלא "שביתתי במקומי" בדברי שניהם.
<h2>דף נב.</h2>
במאור דף ט"ו. ד"ה וזה שכתב. לרי"ף סי' תרכ"ב. [כתוב שם]. הנך בני העיר דאמרו ליה ערב עלן, עשירים נינהו. אין דבריו נכונים בזה, שאין עירוב ברגל נעשה ע"י שליח לעולם כו'. אמר אברהם. ח"ו לא טעה הרב בזה, אבל כך רצה לומר אע"פ שאמרו לו בני העיר כיון שאתה יוצא למקום השביתה ערב עלינו בפת, ולא הספיק לו לא לילך למקום השביתה ולא לערב בפת כי החזירו חברו אע"פ שהיתה דעתם לערב בפת ומאונס היה שלא עירבו כי לא ידעו בחזרתו עד הערב, שלא היה להם שהות לצאת למקום השביתה, ואמרו תהא שביתתנו במקום פלוני אפ"ה לאו כלום הוא, דעשירים נינהו מ"מ, ודבר גדול הוא זה.
במאור דף ט"ו. ד"ה וזה שכתב. לרי"ף סי' תרכ"ב. כתוב שם. [או שתהא כונתם לכך כרב יוסף] דקאמר רב יוסף להחזיק בדרך כולי עלמא לא פליגי כי פליגי וכו'. אמר אברהם. הרב ז"ל הוא מפרש כך, אבל אנו יש לנו בזה פירוש אחר. לומר וכו' שיאמר אלך למקום פלוני הלילה ותהא שביתתי בתחום פלוני. ואם לא אמר כך, שלא גילה דעתו שילין הלילה בעיר האחרת, אעפ"י שהחזיק בדרך לאו כלום הוא. ורב יוסף סבר להחזיק כ"ע לא פליגי דצריך כי הוא העיקר, כי פליגי לומר דרבי יוסי בר' יהודה לא צריך והלכתא כותיה.
<h2>דף נב:</h2>
במאור דף ט"ו. ד"ה והא דתנן. לרי"ף סי' תרכ"ג. כתוב שם. והא דתנן מי שיצא חוץ לתחום אפילו אמה אחת לא יכנס, ועלה כתב הריא"ף ז"ל והלכתא.0... אמר אברהם. ...לנקביו, ולא נהירא לן ליכנס חוץ לד"א שלו... באונס או בשוגג, אבל במזיד לא קאמר ולדבר הרשות נמי שהוא קרוב למצוה שרינן ליה, אבל במזיד במתכוין לעבור לא קאמר.
במאור דף ט"ו: ד"ה תאנא. לרי"ף סי' תרכ"ג. [כתוב שם]. ומ' אצבעות שעולין לעשרה טפחים הרי צ' טפחים שהן ט"ו אמה. אמר אברהם. חשבון מעוות הוא זה, ויש לנו יותר מכוון מזה.
<h2>דף נז.</h2>
במאור דף ט"ז. ד"ה רבינא. לרי"ף סי' תרכ"ד. [כתוב שם. רבינא אמר מאי רביע, רביע דתחומין] פירוש המגרש היה מושך חמש מאות [בכל ארבעת תחומי העיר, ולא היה אוכל וכו']. אמר אברהם. שקר הוא זה, ואיה אלף אמה סביב לחשבון זה, והלא אינו סביב אלא חמש מאות או אלף לחצי העיר, אבל מעולם לא הצליח בחדושיו, אבל רבינא בעיר דהויא תרי אלפי אתרי אלפי דהויא בין תחומי העיר וקרנות תלתין ותרין טבלאות, כל טבלא על אלפא מרובעת דל תמניא דתחומין לחודייהו למגרש ה"ל רביע לכל. וכל מה שמאריך אין בו כי אם בלבול.
<h2>דף נז:</h2>
במאור דף י"ז. ד"ה (בדף ט"ז:) ופלוגתא. לרי"ף סי' תרכ"ד. [כתוב שם]. אלא כל שאילו מכניס אמצעי לביניהן ואין בין זה לזה, כלומר אין בין כל חיצון לאמצעי אלא מאה וארבעים ואחת וכו'. אמר אברהם. זה הפירוש של הרב הצרפתי ז"ל וקשיא לנו עליו א"כ למה ליה לשנויי מתניתין ממשמעותיה ומפשוטיה, ותהא המשנה בעומדין בשורה כפשוטה, ומאי בין שנים החיצונים. דקמ"א דוקא קאמר שכל האויר שיש בין שנים החיצונים חוץ ממקום הכפר האמצעי קמ"א ושליש אז הם כאחת ואע"ג דיהבינן בין כל כפר וכפר קמ"א אמה ושליש והכא לא הוי הכי, משום דליתיה לההוא אמצעי ביניהם ודי לו שרואין אותו כאילו הוא ביניהם אלא שנתן לו קרפף ולכך הוצרכו לומר לא משולשין ממש וכו'.
<h2>דף נח:</h2>
במאור דף י"ז. ד"ה והא דמתני. לרי"ף סי' תרכ"ו. [כתוב שם]. והנכון בעיני מה שכתבנו. אמר אברהם. אין לנו אלא כנוסחא הראשונה.
<h2>דף נט.</h2>
במאור דף י"ח. ד"ה וזה שכתב. לרי"ף סי' תרכ"ז. כתוב שם. וזה שכתב וטעמא דשיור כדי שיכירו שהעירוב הוא שהתיר הטלטול לפיכך השיור אסור וכו'. אמר אברהם. אומר אני כי השיור אסור שכתב הרב ז"ל אסור לערב עם בני העיר קאמר, ואפילו עם חצר אחת מכל העיר, כדי להיותו מוכיח על כולם כי העירוב מתיר אותם. אבל זה דרכו לחפש אחר המומין והשבושין ואינו דן לזכות, גמולו ישוב בראשו.
במאור דף י"ז: ד"ה ואנו תמהים. לרי"ף סי' תרכ"ז. [כתוב שם]. ואנחנו תמהים, כי הריא"ף ז"ל וכו'. אמר אברהם. אוי לו לזה שלא מצא אלא ספרים משובשים, כי הרב ז"ל הכל כתב כהוגן.
<h2>דף ס.</h2>
במאור דף י"ז: ד"ה ואנו תמהים. לרי"ף סי' תרכ"ז. כתוב שם. ולא ידעתי על מה השמיט מלכתוב וכו'. אמר אברהם. זה העני מי עזרו, ואם כתב [רי"ף דף י"ח. סי' תרכ"ז] אחד מבני מבוי... [סולם תורת] פתח ותורת מחיצה עליו, ואין צריך יותר... צריך לנו, כי מי שרואה הגמרא הלא רואה שאין צריך לא פתח ולא חלון לאותו שיור ומי שאינו רואה אותה לא יעלה על דעתו לומר דאי בעי עירובי מצו מערבי.
<h2>דף סא.</h2>
במאור דף י"ח: ד"ה הפירוש. לרי"ף סי' תרכ"ח. כתוב שם. אלא כך הוא הפירוש הנכון, אם יש לפניה דקה על שפת הנחל הרי השפה שכלפי העיר ניחא תשמישתה ונחשבת עם העיר וכו'. אמר אברהם. בחיי ראשי, לפירושו אין צריך ולא ממש, ולפירוש הרב ז"ל שאעפ"י שמשתמשים בו בימי הקיץ שהנחל יבש לעולם אין מורידין אפילו בימי הקיץ אלא מחומתה, אלא אם כן עשו לו רקה רחבה ד' אמות וגבוה כדי לעמוד בפני המים בימות הגשמים, וזה אין לו שיעור אלא לפי גבהן של מים. וזאת הרקה אנו מפרשים אותה שמתחלת מחומת העיר והולכת ונכנסת בנחל ברחב ד' אמות, ולפי מה שירצו ליטול משפת הנחל עד שבעים אמה ושיריים לעבורה של עיר, אם יש שם בית יוצא, וע"י רקה זו כיון דלא בעיתא תשמישתה מעברין את העיר עד הבית היוצא שהוא בתוך שבעים אמה ושיריים. אבל בלא רקה אין מעברין אותה עד הבית היוצא לפי שאינו ראוי לתשמיש העיר. והוא שמפרש כי הרקה כמו מחיצה היא בין העיר והנחל, מה צורך לד' אמות אם לעובי הרקה מה לנו לד' אמות אלא שתעמוד לפני המים בעובי אמה או פחות או יותר מה לנו להשתמש על הרקה, לא ליבעית בתשמישה, ואם במה שבין הרקה והעיר, כיון שהרקה מפסקת את המים, די לה בכך, בכל רקה שעומד בפני המים.
<h2>דף סא:</h2>
במאור דף י"ט. ד"ה ופלוגתא. לרי"ף סי' תר"ל. כתוב שם. ופלוגתא דשמואל ורבי אלעזר בנותן עירוב בעיר חרבה לא הזכירה הריא"ף ז"ל וכו'. אמר אברהם. באמת הזכירה ופסק כשמואל דהוא רביה דר' אלעזר, ועוד דלר' אלעזר איצטריך לדחוקי למתניתין ואשנויי לא סמכינן, והרב הביא המשנה כפשוטה שהיא כשמואל, והביא הברייתא כפשוטה לומר כך שהיא עיקר, ור' אלעזר מוקים...
<h2>דף סה:</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה הא דאמר ר' יהודה. לרי"ף סי' תרל"ב. כתוב שם. והריא"ף לא הזכיר מזה כלום, ושמא סמך על הא דגרסי' בסוף פרקין [דף ע"ה:] א"ר אלעזר דנכרי הרי הוא כרבים וכו'... אמר אברהם. ...דרבי אלעזר גופיה הוא דאסר בס"פ, ואפילו הם שלשה... מילתיה דשמואל קא מיירי רבי אלעזר משום מראית העין, דמאן דלא ידע קחזו תרי ישראל וגוי בחיצונה ואמר דגוי לא אסר, ואם היינו פוסקים כרב אדא בר אהבה [דף ע"ה:] אפילו בג' ישראל יחידים לא היה שבוש, אבל לפי שדברי ר' אלעזר באים על דעת שמואל שהוא מתיר בג' ישראל יחידים ואוסר בגוי אחד ביניהם נראה שהלכה כר' אלעזר וכשמואל רביה.
<h2>דף סו:</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה רבא אמר. לרי"ף סי' תרל"ו. כתוב שם. דאמרה לה פנימית לחיצונה לתקוני שתפתיך ולא לעוותי וכו'. אמר אברהם. כל זה מועתק מתחלה ועד סוף.
<h2>דף סז.</h2>
במאור דף י"ט: ד"ה רבא אמר. לרי"ף סי' תרל"ו. כתוב שם. [כגון ב' בתים בשני צדי רה"ר והקיפום נכרים מחיצה בשבת עד ונכרי שמת בשבת מבטלין כו' עד] והריא"ף לא כתב מזה כלום. אמר אברהם. למה יכתוב מאלה, כבר כתב ששוכרין ומבטלין בשבת וכ"ש מת גוי בשבת, ושני בתים בשני צדי ר"ה והקיפום גוים דאין מבטלין דכיון דקיימא לן דר"ה לא מיערבא אלא בדלתות נעולות לא צריך למימרא. וא"ת ילפינן מיניה למבוי המפולש, או למבוי שאין לו לחי ועשאוהו גוים בשבת, איפשר דבהני לא אסרינן הואיל ואיפשר להו במחיצת בהמה או במחיצת בני אדם שלא לדעת אית ביה תורת ביטול, ובן שירש מאביו בשבת ינעול את ביתו ואין צריך יותר, ואם לא יאכל שם אינו אוסר, כל דבריו הבלה שאינן צריכין הם, וכן כל התחבילות אינן צריכות.
<h2>דף סט.</h2>
במאור דף כ': ד"ה וקיי"ל כאביי, לרי"ף סי' תרל"ח. [כתוב שם]. אהדין שנויא סמכינן דמאי עד שלא יוציא עד שלא יצא היום משום דמתרץ ביה במה דברים אמורים [דברייתא בין לר"מ] וכו'. אמר אברהם. זה אינו כלום, דשנויא בתרא הוא עיקר דמקיימא מתני' כפשטיה, ועוד הא אמרינן לקמן בההוא דנפק בחומרתא דמדושא וכו' ואמר רבי יהודה נשיאה כגון זה יכול לבטל רשות לרבי יהודה, אלמא לרבי יהודה הוא דאית ליה הכי, דלר"מ כיון דחשודים צדוקים בדברים הרבה לכל התורה הם חשודים ואפילו בצנעא. מ"מ חזינן במתני' לרבי יהודה דאע"פ שהחזיקו יכול לחזור במזיד והלכה כרבי יהודה.
במאור דף כ': ד"ה וקיי"ל כאביי. לרי"ף סי' תרל"ח. [כתוב שם]. הילכך צדוקי אינו מערב ואינו נותן רשות עד שישכיר וכו'. אמר אברהם. ובמחלל בפרהסיא כרבי יהודה.
במאור דף כ'. ד"ה וקיי"ל כאביי. לרי"ף סי' תרל"ח. כתוב שם. רבי יהודה אומר בשוגג יכול לבטל רשותו אבל לא במזיד מפני שהוא משומד. אמר אברהם. זה פירוש הרב צרפתי, ולפי דעתי אין זה הטעם, וכי הוציא במזיד ולא עשה בפרהסיא, שאין פרהסיא פחות מי' בני אדם כדאיתא בסנהדרין [דף ע"ד:] היכי הוי משומד, אי נמי דהאי הוציא מי לא עסקינן דאפילו מערב שבת קאמר, ועוד מ"ט דר"מ במזיד והא משומד הוא ואיהו מחמיר טפי [ב]משומד, ועוד הלא הצדוקי הזה רגיל היה בכך שלא היה חושש לערוב והלא משומד היה לכך ואין הוא מבטל, ועוד מאן לימא לן דבשביל עירובי חצרות ושתופי מבוי הוי משומד, ודילמא צדוקים נוהגין היתר בהוצאת תכשיטין לרשות הרבים בדברים שהחכמים מחייבים עליהם חטאת וכענינים אחרים שהם חולקים על החכמים, ואם הם נוהגים בהם היתר בפרהסיא בפני האוסרין הם המשומדים ואינן מבטלין רשות, וכן כל ישראל הנוהג כדבריהם הוי משומד, אבל בעירובי חצרות ושתופי מבוי שאינן אלא כדי שלא תשתכח תורת שבת מן התינוקות לעולם לאו משומד הוא... להוציא ממנו לו ולהם, דאמרינן דלא מסלק נפשיה מביתיה לגמרי, זה טעמו של רבי יהודה במזיד, ורבי מאיר סבר אפילו במזיד כיון דבטיל ולא דמי לבטול דבית דהתם לא מסתלק אינש לגמרי מביתיה ועביד ליה הפקר לשכניו אבל הכא מסתלק אע"פ שכליו שם.
<h2>דף עא:</h2>
במאור דף כ"א: ד"ה הא דאיפליגו. לרי"ף סי' תרמ"א. [כתוב שם]. הלכך מסתברא כמאן דאמר בפת לא [פליגי, וכל שכן דקיימא לן כדברי] כו'. אמר אברהם. ליתא להא מילתא כלל. חדא דקיימא לן כרבי יהושע דאמר ככר הוא העירוב, ולעולם עירוב חצרות בפת ולא ביין. ועוד הני תרתי הלכתא דאמר רבה הלכה כרבי מאיר והלכה כרבי אלעזר בן תדאי לפי פשטה הכי אשמועינן דתרי חומרי אמרינן עבדינן בעירוב הכא דאין סומכין על עירוב במקום שתוף לא ביין כרבי אלעזר בן תדאי ולא בפת כרבי מאיר, ואי מחדא לא שמעינן אלא ביין לחודה. ואע"ג דבעלמא לא מחמרינן תרי חומרי בעירובין אשמעינן רב הכא דמחמרינן. ומההיא שמעתא נמי דרב [דף ע"ג:] בני חבורה שהיו מסובין וקדש עליהם היום פת שעל השלחן סומכין עליו משום עירוב ואמרי לה משום שתוף ולא פליגי וכו', מדלא קאמר פת או יין שעל השלחן סומכין עליהן משום עירוב ומשום שתוף, אלמא ביין לא סמכינן על עירוב כלל.
<h2>דף עה:</h2>
במאור דף כ"ג: ד"ה כי אתא רבין. לרי"ף סי' תרמ"ח. [כתוב שם]. וא"ר אלעזר נכרי הרי הוא כרבים, שאם היה [נכרי] וכו'. אמר אברהם. זה מאופל דבריו, ולא אמר רבי אלעזר אלא בשלשה חצרות של אחד אחד וגוי באחת מהן.
<h2>דף עח:</h2>
במאור דף כ"ד: ד"ה והא דאמרינן בגמרא. לרי"ף סי' תרמ"ט. [כתוב שם]. פירש הר"ר שלמה ז"ל כגון שהסולם צר וחקק בכותל מכאן ומכאן כו'. אמר אברהם. כל זה הענין יש לנו בו פירוש אחר, וזה מן הצרפתי.
<h2>דף עט:</h2>
במאור דף כ"ה: ד"ה ומה שהשמיט. לרי"ף סי' תר"ן. [כתוב שם]. ומה שהשמיט מלכתוב כל ההלכות וכו'. [אמר אברהם] ...הוא בשפחתו עברית, אם בחיי אביה היאך יש לה יד, והלא ענקה ומציאתה לאביה [קדושין דף ט"ז:] וצריך להעמידה דלית לה אב, אי נמי בשלא היה מעלה לה מזונות מתחלה... יהא כחו עכשו יותר מתחלתו.
<h2>דף פ:</h2>
במאור דף כ"ה: ד"ה ומה שפירש. לרי"ף סי' תרנ"ב. [כתוב שם]. ועיקר הפירוש כך הוא. אם בא לערב מאותו המין הראשון וכו'. אמר אברהם. באמת כך הוא דעת הרב ז"ל, אם האוכל שהוא מוסיף ממין אחד הוא לראשון וכו'. אבל זה לעולם הוא משבש כדי שיוכלו לתפוס.
<h2>דף פא.</h2>
במאור דף כ"ו. ד"ה והא דתנו רבנן. לרי"ף סי' תרנ"ג. [כתוב שם]. אלמא דאפילו בשתופי מבואות לרבי יהושע צריך שיהא שלם ולא פרוס מאיזה מין שיהיה וכו'. אמר אברהם. זה סכלות, והיכי שייכא שלמה בשאר מינין חוץ מפת, וביין ושכר היכי שייכי שלמים. אבל רבי יהושע לא פליג מידי אלא אערובי חצרות ובפרוסה בלחוד, ורבי אליעזר הוא דערבינהו לכולה, מיהו 'בכל' דעירובי תחומין ושתופי מבואות לרבות כל המינין, ו'בכל' דעירובי חצרות לרבות פת פרוסה, ולית הלכתא כותיה בהא.
<h2>דף פג:</h2>
במאור דף כ"ז: ד"ה מתני' אנשי חצר. לרי"ף סי' תרנ"ז. [כתוב שם]. כיון שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אינן אוסרין זה על זה כו'. אמר אברהם. הרב היה צריך לומר אפילו בסולם שהוא רחב יותר מעשר שאין עליו תורת פרצה מפני שיש תורת מחיצה עליו. ובכלים שבבית מי קאמר כי ההיא ברייתא דפרק כל גגות [דף צ"א:].
במאור דף כ"ז: ד"ה לזה בשלשול. כתוב שם. והדין סברא דרב אדא בר אהבה דמתרץ לה אליבא דשמואל וכו'. אמר אברהם. כל זה הבל, דרב אדא שינויא בעלמא הוא דמשני. וההיא דאין דין גזל בשבת בין שבאין דרך עליונה בין שאינן באין כיון שבני העליונה עשו את הכוורת תחת הגזוזטרא שלהם במה שעודפת על התחתונה מה להם לבני התחתונה למלאת ממנה אלא בגזל היא ממלאה ואוסרת על העליונה, ותריץ לה בשעשו שתיהן בשותפות. ומכאן אין שום ראיה, הילכך הילכתא כותיה דרב.
<h2>דף פה.</h2>
במאור דף כ"ז: ד"ה ובור. לרי"ף סי' תרנ"ז. [כתוב שם]. ובור שבין שתי חצרות מופלגת מכותל זה [בארבעה] וכו'. אמר אברהם. כל מה שכתב בזה עד הסוף מן הצרפתי [רש"י דף פ"ה. ד"ה בור] הוא, ויש לנו בו פירוש אחר מדוקדק מזה לפי דעתנו, כי יש לדקדק מאד בכל מה שכתב.
במאור דף כ"ז: ד"ה ובור. לרי"ף סי' תרנ"ז. [כתוב שם]. ב' בתים וג' חורבות ביניהם [שמחיצותיהן] פרוצות זה לזה ואין בהן דיורין [ואין להן בעלים אלא ב' הבתים הללו] וכו'. אמר אברהם. פרוצות הללו איני יודע מה הן. אם יש ביניהם מחיצה עשרה, הלא אינן פרוצות ואין אוירה של זה שולט בזה, ואיך יאסר זו על זו דרך אויר והלא האוירין מופסקין הן. ואם אין ביניהם מחיצה עשרה הרי נפרצו במלואן למקום האסור להן שזו אוסרת על זו. ויש לנו פירוש טוב מזה, ולעולם שאינן פרוצות זו לזו וצורתן של חצובא כגון שני בתים עומדים במזרח החורבות זו בצד זו וג' החורבות הא' ארכה כנגד שני הבתים והיא למערב הבתים, ושתי חורבות קטנות למערב זו החורבה הגדולה, ובין שתי החורבות הקטנות אויר שהוא כרמלית, כמו קרן זוית דפתוחה הסמוכה לרשות הרבים, והחורבה א' מן הקטנות היא כנגד הבית האחד והאחרת כנגד הבית האחד, וזה משתמש בשכנגדו וזה בשכנגדו ואע"ג שמשתמשין דרך אויר החורבה הגדולה המפסקת בין הבתים והחורבות הקטנות שכנגדן ואינן אוסרין זה על זה באותן חורבות קטנות מפני שזו אינה יכולה להשתמש בשל זו שהכרמלית מפסקת ביניהם, ואם תזרוק מזה הבית לחורבה האחרת שהיא עומדת באלכסונם, שמא יפול לכרמלית.
<h2>דף פה:</h2>
במאור דף כ"ז: ד"ה והא דאמר ליה רב פפא. [כתוב שם]. ואילו לשמואל צריך זיז אחר [כל שהוא] להתירו. אמר אברהם. בחיי ראשי אין לזה לא טעם ולא ריח.
<h2>דף פו:</h2>
במאור דף כ"ח: ד"ה וקורה. לרי"ף סי' תר"ס. [כתוב שם]. וקורה ד' מתרת בין בחורבה [בין במים, דכיון דהויא לה] וכו'. אמר אברהם. זה שקר. כי הא כי בעא ר' טבלא מרב מחיצה תלויה מהו שתתיר בחורבה, ופשט ליה אין מחיצה תלויה מתרת אלא במים אבל בחורבה לא, ודקאמר דכולי עלמא מודו... ערסא פליג רבה ואמר דאויר קירוי מייתרו... ורב גופיה לא אמר אלא בג' מחיצות אבל בקורה שאין לה אלא... לא אמר, כדקא פשיט לה ר' טבלא הכא. במאור שם. [כתוב שם. ואם עוברין ברשות הרבים דינן כרשות הרבים כדתנן בהזורק (שבת דף ק':) אם היה] וכו'. אמר אברהם. גם זה שקר. שאין דינם כרשות הרבים אלא אם כן רשות הרבים עוברת בתוכן דהלוך על ידי הדחק שמיה הלוך, אבל בלא הלוך כרמלית הם. וברשות היחיד ודאי כיון שיש על גבן מחיצות אינן חולקות רשות לעצמן בפחות מעשרה ורחב ארבעה.
במאור דף כ"ח. ד"ה הא דפשיט. לרי"ף סי' תר"ס. [כתוב שם]. והא דפשט ליה רב לרב טבלא שמחיצה [תלויה מתרת במים ד"ה היא]. אמר אברהם. שבוש הוא זה. דמתני' לא איבעיא ליה לרבי טבלא, אבל קורה ד' איבעיא ליה, ואפילו חוץ לבור תוך אגנו או על פי הבור אי עדיפא מקנים או לא דבקנים בעינן דפליגי ליה מיא, ופשיט ליה דעדיפא מקנים דאפילו למיא דתותי קורה לא חיישינן. במאור שם. [כתוב שם] וכדפריש רב הונא למעלה [על פי הבור ואליבא דרב יהודה למעלה] וכו'. אמר אברהם. שבוש הוא זה דרב הונא ורב יהודה וכולה סוגיא אליבא דרבי שמעון בן גמליאל היא דמתוך אגנו לא שריא, כדקאמר תנא קמא, והיינו דאמר רב הונא וזה [וזה] בבור למעוטי אגנו, והשתא נקטינן דברי בית הלל דשרו אף למעלה וכדרב יהודה דבעי שקועין מטה ומגולין טפח והכי פסק ר"ן ז"ל.
במאור דף כ"ח: ד"ה וזה שכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תר"ס. [כתוב שם. וזה שכתב הרי"ף ז"ל סוגיין כרב יהודה, אנן לאו הכי חזינן כו'] כיון דאסיקנא קל הוא וכו'. אמר אברהם. כבר כתבנו למעלה דהא דרבי טבלא בר ממתניתין היא, ולא בא רב לחלוק על כל מה שאמרו בגמרא אלא להוסיף היתר לקורה ארבעה. אבל זה לא יודה על האמת.
<h2>דף פז:</h2>
במאור דף כ"ח: ד"ה והא דתניא. לרי"ף סי' תר"ס. [כתוב שם]. ואסיקנא ההיא זעירי אמרה משמיה [דרבי יוחנן, ולא רב דימי] כו'. אמר אברהם. זנב העץ הוא זה, ומה תירץ באומרו דזעירי אמרה משמיה דרבי יוחנן ולא רב דימי, והלא רבי יוחנן הוא עצמו אמר מעלין ולא מורידין שלא יחליפו אפילו ברשות דרבנן, וברייתא קתני דלדברי הכל מחליפין בדרבנן, ואנן לרבי יוחנן גופיה מקשינן. אלא הכי פירושה, רבי יוחנן לא אמר דאין מחליפין בדרבנן אלא זעירי הוא דאמר לה לההיא מילתא דאין בו ד' מעלין אבל לא מורידין.
במאור ריש דף כ"ט ע"א. [כתוב שם]. כיון שהאמה ההיא באה מן האגם הגדול שהיא כרמלית בלא ספק תהא זו האמה כחורי כרמלית [ותתסר אפילו בפחות מג'] וכו'. אמר אברהם. צרפתי היא [רש"י דף פ"ז. ד"ה ולא היתה] ואין לה טעם וריח. אבל הגאון פירשה על החלון. במאור שם ריש דף כ"ט. [כתוב שם]. רבינא אמר כגון דעבדו לה ד' נפקי אפומה, כלומר אלו [החלונות] כו'. אמר אברהם. ההפוך הזה מי הכריחו להפך דבר מפשוטו. והצרפתי [רש"י דף פ"ז: ד"ה רבינא וד"ה אלא וד"ה אפומה] לא כן אמר אך זה מעולם לא הצליח בחדושיו. במאור שם דף כ"ט: [כתוב שם]. מדקאמר אלו מעלין מכאן ואלו מעלין מכאן משמע שאסור להן להחליף מרשות זו לרשות זו [ותו אשכחן בפרק המוציא] וכו'. אמר אברהם. אע"פ שבא רבינא והעמיד הברייתא בנפקי, דברי רב אשי ודברי האחרים לא בטלי קמיה, שא"ר יוחנן ההיא זעירי אמרה שהציל את עצמו בזעירי לא דחייה היתה כי איך יעיד בעל הגמרא שקר ויסיר הדבר מזה ויתלה אותו בזה אם לא מפי השמועה על כן בודאי רבי יוחנן עצמו אמרה או מקבלה נאמרה, לפיכך אין לנו לזוז ממה שכתב הרב ז"ל דרבי יוחנן מחלפין בדרבנן אית ליה, והפירוש המשובש שפירש בשם הצרפתי למעלה הוא שבשו בזה. ואם יטעון טוען הלא אמרו פרק המוציא תפלין [דף ק"א.] בענין שערי גנה שמע מינה מהא מתניתא [תלת, ש"מ חוקקין להשלים, וש"מ הדר ביה רבי מאיר משערי גנה, וש"מ מדרבנן איתא לדרב דימי] [ד]כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רשות היחיד ולבני רשות הרבים לכתף עליו ובלבד שלא יחליפו, פירוש מדקתני בברייתא ואם יש בחלון ד' אסור מפני שהוא כמוציא מרשות לרשות כלומר מן האסקופה שהויא כרמלית לחלון שהוא רשות היחיד אע"פ שהוא דרך המנעול שהוא מקום פטור לרבנן אלמא אסור להחליף אפילו ברשויות דרבנן, דהיינו מכרמלית לרשות היחיד דרך מקום פטור, ההיא לא קשיא דכיון דקאי ברשות הרבים וקא מטלטל לרשות היחיד לרשויות דאורייתא דמו דאיכא למיגזר משום איסורי דאורייתא.
<h2>דף פח.</h2>
במאור דף כ"ז: ד"ה לזה בשלשול. כתוב שם. והדין סברא דרב אדא בר אהבה דמתרץ לה אליבא דשמואל וכו'. אמר אברהם. כל זה הבל, דרב אדא שינויא בעלמא הוא דמשני. וההיא דאין דין גזל בשבת בין שבאין דרך עליונה בין שאינן באין כיון שבני העליונה עשו את הכוורת תחת הגזוזטרא שלהם במה שעודפת על התחתונה מה להם לבני התחתונה למלאת ממנה אלא בגזל היא ממלאה ואוסרת על העליונה, ותריץ לה בשעשו שתיהן בשותפות. ומכאן אין שום ראיה, הילכך הילכתא כותיה דרב.
<h2>דף צא:</h2>
במאור דף ל'. ד"ה הא דגרסינן. לרי"ף [סי'] תרס"ג. [כתוב שם]. הא דגרסינן במסכת שבת [דף ק"ל:] אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה מבוי שלא נשתתפו בו וערבו חצרות עם בתים אין מטלטלין בו אלא בד' אמות וכו', היה לו להרי"ף ז"ל לכותבה [במקום הזה] וכו'. אמר אברהם. יפה עשה שלא כתבה, דכיון שכתב דברי רב לא תני פתוחות זו לזו, ומשום שאין מבוי ניתר בלחי וקורה עד שיהו בתים וחצרות פתוחים לתוכו [דף ע"ג: וברי"ף סי' תרמ"ו] כבר כתב הכל, כי אותה השמועה כולה מתפרשת על זו המימרא. והצרפתי [רש"י שבת ק"ל: ד"ה ערבו וד"ה אין] נשתבש בפירושה, וזה הזנב הולך אחריו לא ידע בין טוב לרע והוא סבור לתפוס על הרב והנה הוא נתפש.
<h2>דף צב.</h2>
במאור דף ל'. ד"ה שתי חצירות. לרי"ף סי' תרס"ד. [כתוב שם]. וכחייא בר רב נקיטינן לקולא וכו'. אמר אברהם. ומה צורך לחייא בר רב, הא קיימא לן כרבי יוחנן [דף צ"א.] דלא גזרינן בעירבה הלכך הכא נמי לא גזרינן, ושתיהן מותרות בכלים ששבתו בחצרות, ואף חצר שעירבה נותנין לחצר שעירבה.
<h2>דף צג.</h2>
במאור דף ל'. ד"ה שתי חצירות. לרי"ף סי' תרס"ד. [כתוב שם]. וכן שמעתא דרב יהודה בשלש [קרפיפות כולה עד סופה] וכו'. אמר אברהם. שמעתתא דקרפיפות לא משכחת לה אלא בנכנסין כותל אמצעי לתוך החיצונים, ומופלגים מהם ג' טפחים, דאי לאו הכי כולהו מגופפים נינהו, דהא קיימא לן [דף ט': וברי"ף דף ב': סי' תקפ"ו] נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי.
<h2>דף צד.</h2>
במאור דף ל': ד"ה חצר שנפרצה. לרי"ף סי' תרס"ז. כתוב שם. מצאתי במקצת נוסחאות הלכות הרב וכו'. ורחמנא ליצלן מהאי דעתא דהא לא פליגי [רבנן ור"א אלא בצדי רשות הרבים בלחוד]. אמר אברהם. אבל הרב ז"ל לא כתב אלא והאי כותל חצר כיון שנפרצה לרשות הרבים הויא לה צדי רשות הרבים, והוא כדברי רבי חנינא דאמר עד מקום מחיצה מחלוקת. ואף אם כתב והאי חצר, לא אמרינן דהויא צדי רשות הרבים אלא על מקום הכותל, והויא לה כותל צדי רשות הרבים קאמר. אבל זה אינו מחפש כי אם אחר המומין, ובמומו פוסל.
במאור דף ל': ד"ה איתמר. לרי"ף סי' תרס"ז. [כתוב שם]. ושמואל לא גזר דילמא ממשיך, וכרב נקיטינן במאני [דבתים] וכו'. אמר אברהם. לא מדובשיה ולא מעוקציה, ואי גזר רב לגזור לשבת אחרת, אבל לאותה שבת לא צייתינן ליה, דשבת הואיל והותרה הותרה, וכמה גזירות יש לגזור כזו. אלא כיון שיצא הדבר בהיתר יצא. ועוד לדבריו של זה כיון דבמאני דבתים גזרינן כרב משום דניחא תשמישתייהו.
<h2>דף צד:</h2>
במאור דף ל"א. ד"ה מתני' חצר שנפרצה. לרי"ף סי' תרס"ז. [כתוב שם]. ופי תקרה יורד וסותם לא אמרינן באלכסון וכו'. אמר אברהם. אין לזה טעם ולא ריח. למה אין לאלכסן פי תקרה. והצרפתי מפרש משופע, שאין לתקרה משופעת פי, וגם זה אין לו ריח. ומה שפירש זה בקירויו בד' שלא נפרץ קרויו אלא שנשאר מרובע כמות שהיה, ומאי כארבע — כותלים, סתם את דבריו כגנב שלא תתפרסם גנבתו כי הכל מועתק ומשלי גנבו. ואני פירשתי זה הטעם בקרויו באלכסון, והוא פירש אותו בקירויו בד', ולא פירש כי אם ס0תַם, והטעם כי כיון שנפרץ הבית בקרן זוית והקרוי עומד ברבועו כמות שהיה, נמצא שהוא יוצא חוץ לפרצה הרבה, ואין שם פי תקרה כנגד הכותלים שירד ויסתום, שאין פי תקרה סותם כי אם עם כותלים, וזה הפה יוצא חוץ מן הפרצה הרבה.
במאור דף ל"א. ד"ה מתני' חצר שנפרצה. לרי"ף סי' תרס"ח. [כתוב שם]. וזה (ה)פירוש (רוצה לפרש) בקרוי בד', ואילו היה בעשר או שלא וכו'. אמר אברהם. הפירוש הזה מזויף, כי בלשון הגמרא שם דפנות או מחיצות והוא לשון נקבה כדאמרינן כי לית ליה בג' אבל בד' אית ליה. ואני פירשתי אותו בקירויו — באלכסון, כלומר קרויו עומד באלכסונו הראשון שלא נפל ממנו כלום, ונמצא פיו חוץ לפרצה שאין עמו מחיצות, ובקרויו בד' פירשתי שנפרץ הקירוי ד' טפחים סמוך לכותל שהפירצה בו על פני כל הכותל ונשאר התקרה עם שלש כותלים. ומה שהוצרך שמואל להעמידה בקרן זוית שאם נפרצה באמצע הכותל איפשר לקירוי שיהא עומד עם כותליו כתחלתו ואמרינן פי תקרה סותם, אלא לפי שנפרץ בקרן זוית אי אפשר לקרוי הסומך על הכותלים שלא יפול בין שיהא הקירוי הולך מזרח ומערב או שילך צפון ודרום, ונמצא הקרוי נשאר בג' מחיצות... פי תקרה יורד וסותם, וזה... ולא רב מודה לשמואל ושמואל פליג עליה דרב בתרתי... פתחא בקרן זוית עבדי אינשי בעשרה, ורב סבר לא עבדי. ופליגי נמי בתקרה של ג' מחיצות, דלית ליה יורד וסותם, ולרב אית ליה. ומה שאמר זה דרב לא מודה לשמואל בנפרץ הקרן זוית ביתר מעשרה אם לא נפרץ הקירוי עמה, זה שבוש, שאם לא נפרץ הקירוי ועומד ברבועו אנה פיו שיורד ויסתום והלא חוץ לפרצה הוא הרבה רחוק יותר מן הכותלים, אבל זה לא הצליח בחדושיו. ואני בסוף ימי חזרתי ופירשתי בקירויו — באלכסון, שנשאר אותו הקירוי בשתי דפנות כמין 'גם' מכאן ושתי דפנות כמין 'גם' מכאן, ובשתי דפנות לא אמר רב פי תקרה יורד וסותם. וזה הפירוש מיושב מאד.
במאור דף ל"א: ד"ה (בסוף דף ל"א.) כללא דמילתא. לרי"ף סי' תרס"ח. כתוב שם. וכדרבנן נקטינן לחומרא, וקורה כו'. אמר אברהם. זה שבושים.
<h2>דף צה:</h2>
במאור דף ל"א: ד"ה והא דתנן. לרי"ף סי' תרע"א. [כתוב שם]. והא דתנן ר"י אומר כו' עד ונראה מדבריו שאין הלכה כרבי יהודה. אמר אברהם. באמת אין הלכה כרבי יהודה. השתא לדבר מצוה לא שרינן ליתן לחברו וחברו לחברו כגון הכנסת תפלין משום דאוושא מילתא דשבת לדבר הרשות מיבעיא, וכ"ש הכא דאיכא למיחש לזלזול בתחומין.
<h2>דף צז.</h2>
במאור דף ל"א: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תר"ע. [כתוב שם]. אבל ישנות כיון דמקושרים לא טרח איניש כולי האי בקמיע. אמר אברהם. באמת הגירסא שלנו כך היא דכולי עלמא לא טרח איניש, ומפרשינן דרבא גופיה הדר ביה, אבל גירסת הרב אינה כן, אלא דכולי האי לא טרח איניש, אבל בחוטין מופסקין טרחי, מיהו לרבי אלעזר סבירא ליה דאפילו במופסקין לא טרח איניש לכולי עלמא, וטעמא דחדשות משום דאינן מקושרות ואינו יכול לקושרן, ולדידיה אקשינן וליענבינהו מיענב, וכולה סוגיא אזלא כרבי אלעזר, הלכך חוטין שזורין מופסקין כשרים, ודומה שאפילו בלא שום בדיקה כשרים, ואין חוששין לא לקלא אילן ולא לטעימה ולא שלא לשמה, דכיון דשזורין הן כעין חוטי ציצית ומופסקין במדת חוטי ציצית בודאי כשרים הם לציצית דאמרינן מיד אדם מומחה יצאו. כנ"ל.
<h2>דף צח.</h2>
במאור דף ל"ב. ד"ה הא דתנן הקורא. לרי"ף סי' תרע"ב. [כתוב שם]. ואפילו גבוה שתי מרדעות, ולא אמרינן אדהכי והכי מדכר וכו'. אמר אברהם. זה לא מעלה ולא מוריד דהא מוקים לה בשינויא אחרינא. מיהו מזדקיקנא לטעויי דהדין, ולעולם אימא לך דבאסקופה ארוך לא חיישינן, ומשום... שתי קומות, ועוד משום דהכא לקבעי... ואסקופה ארוך הוא ודאי אדכורי מידכר והדר ליה.
במאור דף ל"ב. ד"ה תוב. לרי"ף סי' תרע"ב. [כתוב שם. ולא סמכינן אברייתא אלא על תנא דמתניתין סמכינן] דלא קא מפליג כו'. אמר אברהם. כמה הם כל דבריו משא כבד, ולמה הוא משוה מחלוקת בין המשנה והברייתא, ומי מכריחו באיבעית אימא להפליג ביניהם.
<h2>דף צט.</h2>
במאור דף ל"ד. ד"ה והא דתנן לא יעמד. לרי"ף סי' תרפ"ג. כתוב שם. והא דתנן וכו'. והרי"ף ז"ל לא פירש מכל זה כלום. אמר אברהם. יפה עשה שלא פירש דהנך חפצים שצריכין לו המים או היין שהוא שותה. ואין אנו צריכין עוד לפירושא אחרינא. ובפרק עושין פסין (דף כ'.) איתיניה להאיך מתני' ואמרינן עלה (דף כ':) גבי אדם הא אמרינן דבעינן ראשו ורובו, גבי בהמה מאי, ולא מפליג בה מידי, אלמא לא צריך פירושא אחרינא.
<h2>דף קא.</h2>
במאור דף ל"ג: ד"ה הא דתנן הדלת. לרי"ף סי' תרפ"ב. כתוב שם. [בזמן שקשורין ותלויין נועלין בהם] וסתמא דכולהו הלכה כר"א כו'. אמר אברהם. לא מחוורא הא מילתא כלל דתרתי למה לי. אלא האי מלתא דברי הכל היא כיון דדלת של מוקצה שאין רגילין בו והיא כעין חדקין שבפרצה כל זמן שהן נגררין מיחזי כבונה וכסותם פירצתו ומחתרתו בשבת. וכן קנקן הנגרר כמו יתד הוא ולדלת של מוקצה הוא עשוי כמו הנגר לדלת הבית, מיהו יש להן ציר יש עליהן תורת דלת, והן וקנקניהן מותרין אפילו נגררין לרבי יהודה אע"ג שיש בקנקנן תורת כלי ואע"פ שאינו קשור. לרבי אלעזר בעינן קשור, ואם יש בו תורת כלי אפילו מונח מותר לרבי יהודה ולרבי אליעזר אסור, והלכה כרבי יהודה.
<h2>דף קא:</h2>
במאור דף ל"ג: ד"ה שמע מינה. לרי"ף סי' תרפ"ג. כתוב שם. לא קשיא, רישא קודם חזרה וסיפא [לאחר חזרה ואליבא דרבנן] כו'. אמר אברהם. אנן רישא נמי דקתני אין להן לא מכאן ולא מכאן אינו פותח לא כאן ולא כאן, אארחא דסיפא נמי מפרשינן ליה שאינו עומד ברשות הרבים ופותח במנעול שבחוץ שהוא למעלה מי' שיש בו כדי לחוק ולהשלימו לד', ואף לא מכניס ידו בחור שבדלת ופותח במנעול שבפנים שהוא למעלה מעשרה ויש בו לחוק וכו', דמרשות היחיד לרשות הרבים מיהא לא הדר ביה.
<h2>דף קג:</h2>
במאור דף ל"ה. ד"ה רבא אמר. לרי"ף סי' תרפ"ה. כתוב שם. גם פירוש ר"ש ז"ל לא נתברר לי בזה היטב, לפיכך הוצרכתי לכתבה. אמר אברהם. גם הוא לא האיר ולא הצהיר. ואמת כך היא הגירסא לר"ן ז"ל אך גירסת הספרים אינה כן. וזאת הגירסא אינה מחוורת לפי שהיא מועמדת בדחייא דלא כרבא ולא שייך למימר ותו לא מידי במילתא דקיימא לן בדחייה, ואיפשר לאוקומה במילתא אחריתי, והיאך איפשר... לעצמו... בין ביד בין בכלי, ומשום הכי עביד בשניו, אבל הוא עצמו בין ביד... בשניו חייב, ואם כן מאי ותו לא מידי. אבל הגירסא המחוורת כך היא, ואי רבנן לשקלה ניהלה ביד, ותפשוט נמי דרבי אלעזר דאמר מחלוקת ביד וכו', ולטעמיה דרבי אלעזר נמי לישקלה ביד, האי מאי, אי אמרת בשלמא איתא לדרבי אלעזר בן פדת, גזרה יד אטו כלי, אלא אי אמרת ליתא לדרבי אלעזר לשקלה ניהליה בין ביד בין בכלי, ותו לא מידי. והכי פירושה, כיון דאוקמינן כרבנן והאי דלא שקיל לה איהו לנפשיה משום דבגבו הוא, או בין אצילי ידיו דלא איפשר ליה למשקלה לנפשיה בשניו, אקשי ליה ואי רבנן ומשום דלא אפשר ליה למשקליה איהו לנפשיה בשניו מכל מקום הא איפשר ליה לנפשיה למשקליה ביד, שהרי אין מקום בגופו שאין ידו מגעת לשם, אלא לאו רבי אלעזר היא דבידו חייב חטאת ומשום הכי עביד ליה חבריה, ותפשוט ליה נמי לדרבי אלעזר בן פדת דאמר מחלוקת ביד אבל בכלי דברי הכל חייב חטאת, פירוש. בין הוא בין חברו ומשום הכי לא עביד חבריה בכלי. ואקשינן לרבי אליעזר נמי נשקליה נהליה חבריה ביד, דהא איהו הוא דאמר חברו ביד ד"ה פטור, ותריץ לה הא לא קשיא דגזרינן יד אטו כלי מפני שהכל נעשה ביד, אבל שינים אטו יד ליכא למגזר, אלא אי אמרת ליתא לדר"א דחברו אפילו בכלי פטור כמו ביד לד"ה, נשקליה נהליה חבריה ביד או בכלי, ותו לא מידי. דבעכ"ר רבי אלעזר קתני לה, ואיתא נמי לדרבי אלעזר בן פדת ואי קשיא לך לעולם רבנן ואי אמרת נישקלה לנפשיה ביד אפילו מגבו או מאצילי ידיו שהרי ידו מגעת לשם, הא אמרינן גזרה יד אטו כלי, הלכך לא איפשר למשקלה איהו לנפשיה כלל מגבו או מאצילי ידיו, לא קשיא מידי דלא מתעביד ליה לדידיה שפיר בכלי מגבו ומאצילי ידיו דמסתפי דילמא עביד חבורה לנפשיה, הלכך ליכא למיגזר בדידיה יד אטו כלי, אבל בחבריה ודאי איכא למגזר, משום הכי בשניו אין אבל ביד או בכלי לא, ותו לא מידי, דר"א היא, ואיתא נמי לדרבי אלעזר בן פדת, דבכלי חייב, בין הוא בין חברו, וכמה דאיפשר לשנויי משנינן.
